קראתי בספר המתאר את התקופה הנוראה שעברה על יהדות אירופה, בין הדמויות בספר יש גם את הצוררים הגרמנים, הפנים של הארורים האלה. תוך כדי קריאה התבוננתי גם בדמותו של הצורר ימ"ש,
היתה תמונה מתוך עיתון שיצא בימי המלחמה שרואים בה את הצורר הגרמני מצולם עם איזה ילדה וילד כדי שהוא יראה בעיני הציבור כאדם אנושי כאיש משפחה, איש חם וטוב לב (זה היה חלק מהתעמולה)
אחר כך נכנסתי לחדר כתיבה, לכתוב את התורה הקדושה אני חוזר לכתוב את שמות הקודש, ופתאום מלב חם ושמח מאושר ומסיפוק, מההוד והיופי וההדר של התורה, פתאום אני מרגיש קור, לא טוב לי, אני רואה שם קדוש שצריך לכתוב אותו, מה לכוון? מה עכשיו? הכל בקור, קור גדול, לאחר מכן עוד פעם שם ה' ועוד ה' אלוקים, חשתי תחושה של טרחה, עוד פעם שם ה' ועוד פעם שם אלוקים, במקום לשמוח שאני יכול לקדש את שמו של הקב"ה מלך מלכי המלכים, אני הבשר ודם, אני יכול לכתוב את שמו ולקדש את שמו ולהביא קדושה לעולם, אני מרגיש מה עכשיו עוד פעם שם ה'? אני שואל את עצמי, מה קרה לי? אף פעם לא חשתי ככה? מה זה הדבר הזה? עברו להם מספר רגעים ולפתע הבנתי, אתה יודע מה זה להסתכל על פנים של סתם רוצח, להסתכל עליו כמה טומאה זה משפיע, אז תחשוב מה קורה שאתה מסתכל על ספר היסטוריה ומופיע לך רוצח שרצח ששה מיליון מעם ישראל, ועוד מיליונים מהעולם כולו, קרוב לחמישים וחמש מיליון בני אדם שנרצחו, זה משפיע, זה טומאה!
אחי ורעי כל אחד ואחד מאיתנו צריך להרגיש את הנפש שלו, אם אתה חש שאתה מסתכל על משהו, שומע משהו, נמצא במקום מסוים ואחרי זה כשאתה מתחיל לכתוב אתה מרגיש חיסרון בקדושה, תדע שכעת הלב שלך מדבר, זה סימן שזה לא המקום שאתה צריך להיות, זה לא הכלי שאתה צריך להסתכל בו, הם לא הדברים שהיית צריך להיות חשוף אליהם,
אנחנו כסופרי סת"ם צריכים להבין שהחיישנים שלנו הם מחודדים ביותר הסיסמוגרף הזה מרגיש את רעידת האדמה ומשדר לנו זה לא טוב לקדושה תתרחק מהמראה הזה, זה לא טוב לקדושה מה שאני שומע כרגע ע"י אותם הרגשים נדע גם איך לעלות בחזרה ואיך שוב לטפס אל הקדושה איך לחזור למקום, המקום הגבוה, המקום שהשכינה נמצאת בו, המקום שהקב"ה שמח בנו.
יזכנו השם.