אחיי ורעיי אהובי, בתפילת מנחה של שבת קודש אומרים "ועל מנוחתם יקדישו את שמך".
אם יצא לכם פעם לעמוד בתור לרופא יחד עם הרבה אנשים שממתינים, זהו מקום של לחץ, מקום של לחץ וכעסים, לעמוד בתור אצל הרופא אנשים מתווכחים 'אני הייתי לפניך' וזה מחזיר לו 'אני הייתי לפניך' ממש כעסים נוראים! כולם במצב דליק ביותר, סכנה! חומר מתלקח! לפתע הדלת נפתחת יוצא הרופא בקור רוח וברגיעות, מסדר את הכל, בבקשה מר בנימין תכנס, מדבר איתך ברגיעות בשלווה, כאילו אנו נמצאים בלובי של מלון מפואר ורגוע, אתה אומר לעצמך רגע מאיפה הוא השיג את שלוות הנפש הזאת? מאיפה הוא השיג את הרגיעות הזאת? זה אדם חילוני או ממוצא ערבי, אדם שלא שומר מצוות, אינו לומד מוסר, לא מתפלל, איך הוא הגיע לכוחות איפוק אדירים כל כך ובפרט שמצב זה חוזר על עצמו תמיד?
אם אמצא אותו עשיר יותר, מוצלח יותר, לא יודע מה… חכם יותר, בסדר אני מבין, גם עשיו היה עשיר יותר ולא נוצר מזה חילול ה'. אבל כשאתה רואה אדם שהוא לא בהגדרה של בן תורה וכולם מעידים עליו שהוא רגוע וסבלן ומאופק ומאיר פנים, אתה מרגיש משהו לא טוב עם עצמך, ריבונו של עולם איפה אני? למה לי אין את הרגיעות שלו?
כלומר עיקר רגש התפעלות שמתעורר כלפי אדם זה מרגיעות הנפש שלו, לעיתים אתה רואה אדם שעולה לאוטובוס וכועס על הנהג, מדבר בקולי קולות. אתה רואה שהאדם לא רגוע, גם אם לבסוף כשהוא מתיישב באוטובוס מיד מוציא ספר ולומד, שיהיה בקיא בכל הש"ס, אתה לא מתרשם ממנו בכלל כי אתה רוצה לראות גם את יישוב הדעת שלו את מנוחת הנפש שלו וזהו "על מנוחתם יקדישו את שמך".
דהיינו שע"י שיש לאדם מנוחת הנפש הוא גורם לקידוש ה'
אחיי ורעיי סופרי הסת"ם, אנחנו כותבים את שמו הגדול והמרומם של מלך מלכי המלכים, שם המפורש, כשאתה בא לכתוב את שם ה', זה תלוי כמה אתה מצליח ליישב את הנפש שלך לפני כן, יישוב הדעת ורגיעות זה תנאי והכשר מצווה ואח"כ אתה מתחיל לכתוב את שם ה" כי כל סופר סת"ם הוא מקדש שמו של ה'.
בעבר בשעת השמד היהודי קפץ מהגג לתוך האש לקדש שם שמים, ובדור שלנו אחד שכותב את שמו ברוך הוא ואומר "הריני כותב שם קדוש זה, לשם קדושת השם", זה גם נקרא קידוש שם ה', אבל אתה יודע איך מקדשים את ה'? "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" כשיש מנוחה וישוב הדעת "יקדישו את שמך", זה קידוש ה' השלם. כמו כן גם בחוץ כשאתה מתנהג ברגיעות ביישוב הדעת, במכולת, בקופת חולים, רואים פה בן תורה וזהו קידוש ה'.
יזכנו השם