יש מושג שנקרא כבוד פנימי ויש המכונה בשם כבוד חיצוני, לדוגמא אם יש בן אדם קוראים לו מר לוי, הוא הבעל הבית של העסק, בנוכחותו אתה נוהג בו בכבוד גדול, אבל לאשתך במטבח אתה מספר את כל השיגעונות שלו, ודאי שהכבוד הפנימי מוכיח שכל הכבוד והערכה החיצוני לא היה שווה כלום, הכבוד הפנימי בעצם, מביע את האמת שבסיפור,
אם אני נמצא בסוף של יום של עמל בכתיבה וברגעים אחרונים לפני סיום כתיבת תפלין אני מגלה לצערי שהתפילין שכתבתי הם פסולים, אני מתמלא בכעס ואומר אי, תראה מה זה, נפסלו לי התפילין ודוחף אותם בידיי הצידה מהשולחן, כאילו הם אשמים, בזה אני מראה שאין לי שום כבוד לתורה, הכבוד היחידי זה לכסף שהיית מרוויח אלף או אלפיים שקלים על הפרשיות, ורק על כך כואב לי, אז הכבוד במקורו הוא יותר לכסף, אבל אם נפסלו התפילין או אם חדר גשם לחדר הכתיבה ונפסלה היריעה, או נפסלו שמות קודש וכל מיני קשיים אחרים ישמור השם ויציל, אתה לא דוחף את היריעה שנרטבה לאיזה פינה, לא! אתה מרים אותה, מנשק אותה, אתה כואב עליה! אומר ריבונו של עולם, לא נזהרתי בשמותיך הקדושים, להתחנן על זה וכשאתה עושה כך אתה מראה שיש לך כבוד פנימי לקדושה, הדרך שלך והכבוד שלך זה משהו באמת פנימי, זה הכבוד האמיתי,
לצערנו יש מצבים שבהם לא נהגנו כבוד בתורה כראוי, אמרו רבותינו ז"ל שהקב"ה מחל על עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ולא מחל על מיאוס בתורה, על אדם שמואס בתורה, אם לא הולך לשיעור תורה, אם לא נוהג כבוד בתורה, סופר סת"ם הוא האדם הכי קרוב לתורה הכי קרוב באמת, כל מה שמשה רבינו בעצמו כתב מילה במילה לא יותר ולא פחות, משה לא קיבל פסוק אחד יותר מאיתנו, אתה בדיוק עם צלם אלוקים שהעניק לך בוראך כותב עכשיו את ספר התורה, את המזוזה, אתה בעצמך! אותם יריעות אותם גידים אותו דיו, אז ודאי שממך נתבעת התביעה הגדולה, פה אתה צריך להראות את הכבוד הפנימי שלך, וכשיש את הכבוד הפנימי שלך, גם אם מבחינה חיצונית יש הרבה אנשים שלא מכבדים כראוי, הכבוד הפנימי שלך דוחה אלף אי כיבודים חיצוניים! כי הכבוד שלך הוא כבוד פנימי וזה משפיע הרבה! נשים לב לדבר.
יזכנו השם