לפני הרבה שנים הייתי מתפלל בבית הכנסת של בני אשכנז שבו נוהגים להגביה את הספר תורה, , מגביהים אותו עם כח, האחראי על הכיבודים היה מבוגר מאוד מילא אם הוא מעלה עליית שלישי אדם שאין לו כח, אז בסדר לא קרה כלום, אבל שהוא מעלה מישהו להגביה עם ידיים רועדות, הלב שלנו היה נופל היה נראה שבכל פעם הוא מחפש מישהו שהכי אין לו ניסיון, שלא יודע בכלל איך מרימים,
האיש מנסה להרים ככה, להרים ככה, ה' ישמור, עמד מאחורי איזה יהודי צדיק, אמר לי תקשיב טוב, אם נגזר עלי שהספר תורה יפול על הריצפה ביום שאני נמצא פה בבית הכנסת, הוא מבקש מהקב"ה שייקח את נשמתו כבר בשינה ושלא יראה חלילה שגלילי ספר תורה נוגעים ברצפה, כלומר הוא מבקש לא לחיות רגע, יש לך אישה יש לך ילדים, אתה אדם מבוסס כספית, יש לך שני בתים יש לך מכונית, נותר לך עוד לראות את חתונת ילדיך, עוד לא ראית הכל בימי חייך, אתה אומר ריבונו של עולם, אם זה מה שנגזר עלי לראות ספר תורה נופל, קח אותי לפני כן!
אתם שואלים, מה יש ביהודי הזה? התשובה, יש אהבה אמיתית לתורה קרבה אמיתית, הוא מרגיש שהוא הבן שלה, זה אמא שלו, זה חום רגשי זה חום אנושי, הוא מסוגל להוציא את זה מהפה הוא מבקש יום קודם להסתלק מן העולם,
כסופר סת"ם פעמים אתה מניח יריעות ליד החלון שיתייבשו או שאתה מניח אותם על איזה מדף, דוחף מפה דוחף משם, אתה אומר לעצמך זה לא ייפול, ואם ייפול מה יקרה? נזכור בכל פעם שאנחנו מניחים את היריעות בכל פעם יש להניח עוד משקולת, עוד איזה משהו שיחזיק, בשום אופן לא לבד, כשאתה מניח בארון, לפעמים יש עוד חבר בחדר, הוא יפתח את הארון היריעה חלילה תיפול לרצפה הוא יתפוס ברגע האחרון, אבל למה להגיע לשם? הרי יש לך כבוד ואהבה לתורה בשום פנים ואופן לא לתת לזה לקרות! זכור נזכור את אותם אנשים שהיו מוכנים לעבור כל הגהינום שבעולם ולא לראות חס וחלילה ספר תורה נופל, כמו כן בזמן הכתיבה, תמיד לשמור ולהישמר, ממים, מישהו בא עם כוס מים לדבר איתך, תגידו לו בעדינות תתרחק בבקשה, והוא עונה לך אבל אני לא שופך, תתרחק בבקשה אדוני, לפעמים רסיס מהפה ונוצר חורבן… יש פעמים שאתה כותב ספר תורה, בהפסקה אתה לוקח פרי, נגיד תפוח, ביס אחד יכול להשפריץ כמה נקודות ורק אחר כך אתה מזהה אותם, "אז בסדר, אני אמחק, יש היום מקצוענים כל דבר יכולים למחוק", לא, לא, לא, זה לא הלמחוק! איך התייחסת לתורה לתורת השם, איך התייחסת, נשים לב בכל המובנים בכל הדגשים, מההתחלה ועד הסוף, איך אנחנו נגשים ליריעות מזמן הכתיבה ועד הזמן שאנחנו מניחים אותם,
הדבר החשוב ביותר שברצוני להוסיף אם יש לנו פחד שלא יפול חלילה הספר תורה… כמה אנחנו צריכים להשתדל על כך בזמן הכתיבה של הספר תורה שלא נשליכנו לריצפה, יש מושג שנקרא נפילת המחשבה, אם פתאום בזמן הכתיבה של הספר תורה, התפילין או המזוזה, אני חושב על דברים שלא ראויים שלא מתאימים ואני לא עוצר בבהלה כמו אדם שקיבל מכת חשמל, עוצר רגע, מסלק את המחשבה וממשיך הלאה, אז מה זה שונה אם הספר תורה נפל לרצפה או שכשאני כותב והמחשבה שלי נמצאת במקום נמוך יותר מרצפה? אחי ורעי נכון זה קשה, אבל זה התפקיד שלנו מלאכתנו מלאכת שמים ויש דרישות.
ה' יזכנו לעמוד בהם.